בסוף שנת 1975, חזרתי מלימודי אנימציה בארה"ב וקנדה, בהחלטה נחושה להקים אולפן אנימציה תקני, שלא היה עד אז כמוהו בישראל. האולפן פעל כ-12 שנים, ובשנותיו האחרונות הפיק גם סרטי טבע, תיירות ודוקומנטרי  ולא רק אנימציה.

האולפן  החל לפעול בתנאים של כמעט אפס אנימציה ישראלית, ויצר אנימציה מקצועית, ב-16 מ"מ בתחילה ואחר כך ב-35 מ"מ.

בין עבודות האולפן  הראשונות-"20 שנים תוך שתי דקות" לחג ה-20 של קיבוץ עין גדי- היסטוריה של 20 שנה דחוסה לתוך 2 דקות סרט  (לא זכה לתגובה אוהדת בקרב ותיקי הקיבוץ) "מכופף הבננות" (1977)  אולי הקליפ הישראלי  הראשון, בצבע. מוקרן עד היום בהצלחה רבה, ב1977  במערכת הבחירות הסוערת ביצענו באולפן קטעי אנימציה רבים עבור מסע הבחירות של ה"מערך".( ייתכן שאנימציות אלה הביאו למפלת המערך ועליית מח"ל, לשלטון) הלקוח ההמום מן ההפסד ההיסטורי-  השמיד את כל סרטי התעמולה וביניהם את האנימציות המעולות, שאבדו לנצח.

סרטי עין גדי יצרו קטעי אנימציה לשני המחזורים הראשונים  של רחוב סומסום במהדורתו העברית,וסרטי חיסכון באנרגיה ללשכת הפרסום הממשלתית -סדרת החרגול והנמלה.

"אורות"  סיפור החנוכה./ סרטי עין גדי  1982

ההפקה הגדולה של האולפן בעין גדי הייתה  "אורות" סיפור החנוכה (23 דקות) שהושלמה בקיץ  1982  .  ההפקה נעשתה ביוזמת "גשר" מירושלים, כשהמפיק הוא אורי שנער, (לימים נשיא "קשת").  הבמאי ד"ר  יהודה וורצל, חוזר בתשובה מארה"ב , דוקטור לאנטרופולוגיה, ללא רקע מעמיק באנימציה, אך עם הרבה דמיון והתלהבות.

הדיאלוגים בסרט הוקלטו בניו-יורק עם  שחקנים מפורסמים ביניהם  לנרד נימוי  (ד"ר ספוק מ"מסע בין כוכבים"), ג'אד הירש ופול גליזר (שהיה אז פופולארי מאוד בארץ כאחד הבלשים מהסדרה "סטארסקי והאץ') " ואחרים.

אני הייתי המנהל האמנותי ומפיק  האנימציה , והייתי חייב למצוא דרכים להפיק, לראשונה בישראל סרט מצויר באורך של חצי שעה, עם מעט מאוד אנימטורים  המסוגלים ליצור אנימציה קלאסית ברמה שתתקבל גם  בחו"ל.  יצירת "אורות" נמשכה למעלה משנה, והיו מעורבים בה מרבית יוצרי האנימציה בישראל באותה תקופה (רוני אורן, חנן קמינסקי, נועם נדב, גיל אלקבץ, טוביה קורץ ,ענת אור- מרמרי, יגאל דורון, צביקה אורן  ואחרים) פעם או פעמיים בשבוע הייתי "עולה" מעין גדי לירושלים ותל אביב, ועובר בין האנימטורים, לוקח את ערימות הציורים, ומחלק משימות חדשות להמשך העבודה.  אלפי ציורי הסרט הועברו בעין גדי לשקפים (צללוידים) בעזרת מכונת העתקה מיוחדת שהמציא אד הרשקוביץ (יהודי רומני שחי ביפן)  ונצבעו ידנית  בעזרת גיוסי מתנדבים מבין חברי הקיבוץ ובני נוער. ציורי הרקעים הנפלאים צוירו בידי מרים קאטין, (כיום מאיירת וסופרת בניו-יורק). הסרט מוקרן עד היום מדי חנוכה בערוצים יהודיים בארה"ב.

בניית שולחן אנימציה  כחול לבן.

לצילום הסרט "אורות" נזקקנו ל"שולחן אנימציה" מקצועי המצלם 35 מ"מ באיכות שתאפשר הקרנת  הסרט בכל מקום בעולם.

שולחן אנימציה מקצועי בנוי ממצלמת קולנוע 35 מ"מ עם מערכת אלקטרונית המאפשרת לצלם תמונות בודדות, המצלמה מוצבת על מעין שולחן כבד עם כמה מסלולי תנועה , המסוגלים  להסיע את השולחן לכל כיוון ולדמות בכך תנועות מצלמה מורכבות. מתקן כגון זה, מיוצר באירופה וארה"ב, ועלה אז כ-70 אלף דולר, הרבה יותר ממה שיכולנו לחלום עליו באותם ימים. היו כמה שולחנות אנימציה מקצועיים בישראל אך כולם היו של 16 מ"מ – פורמט שלא היה מספיק לפרויקט כמו "אורות".הפיתרון היה לבנות שולחן  כזה בעצמנו.

מצלמת אנימציה 35 מ"מ מתוצרת קראס הגרמנית, הוצעה  למכירה, למרבה הפלא בדיוק אז, על ידי יזם חיפני שקנה אותה בטעות, ולא ידע מה לעשות איתה. טסתי אליו וקניתי את המצלמה במעט מאוד כסף. את השולחן עצמו בנתה המסגריה של עין גדי ובעיקר יאיר כספי, חבר ובעל ידי זהב וראש של ממציא. למשימת האלקטרוניקה המורכבת נקרא  משה אקסלרוד,(בנו הבכור של נתן- חלוץ הקולנוע הישראלי). משה חולל פלא טכנולוגי שמעורר בי התפעלות גם אחרי 35 שנים מהמעשה. הוא הצליח לחבר את צירי התנועה של המתקן המסורבל וענק המידות, ל"מנועי צעד" (Stepping Motors) אשר נשלטו על ידי מחשב פרימיטיבי שהיה אז בבחינת המילה האחרונה בתחום הרובוטיקה.

המתקן המגושם הזה היה מקבל הוראות מסובכות במה שנקרא "שפת מכונה" והצליח לבצע בדייקנות מרשימה את כל התנועות לצדדים, למעלה ולמטה- שמבצע שולחן ומצלמת אנימציה בכל אולפן מקצועי בעולם.

צילום האנימציה של "אורות" וכל מה שצילמתי בעזרת שולחן זה במשך 13 השנים שאחר כך, היה איכותי ומדויק, ומיטב האנימטורים הישראליים  היו מגיעים אלי כדי לצלם  את סרטיהם (רוני אורן, חנן קמינסקי, נועם נדב, נועם משולם ואחרים). בראשית שנות התשעים הוסיף משה אקסלרוד  האגדי מסוף PC מתקדם לשולחן האנימציה (שנדד אתי 5 פעמים לכל האולפנים שהקמתי). עם המסוף היה השולחן הזה כלי הצילום המשוכלל בתחומי האנימציה הישראלית, ומרבית הכותרות לסרטים ישראליים של התקופה, צולמו עליו, בנוסף לשעות האנימציה הרבות שיצרתי  בחברת "אולפני אנימה" (ראה פרק נפרד).

ב1998 –בהתקף פתאומי של החלטיות, הגעתי למסקנה שתם עידן האנימציה בפילם. במהירות תזזיתית, (לפני שאשנה את דעתי) שחטתי  את  מפלצת הברזל הזאת, והשלכתי את חלקיה לעגלת גרוטאות עירונית בתל אביב, המצלמה הגרמנית הענקית, עדיין מפארת כפסל ארכאי את הלובי  של חברת  דיסק אין עמה נמצא  אני בקשרי עבודה עד היום.  

"קצב" /הסברת התאוריה המוסיקלית / סרטי עין גדי 1985.

הפקת הסרט "קצב" (23 דקות) נמשכה 9 שנים. ”קצב" הוא סרט חינוך מוסיקלי בנושא הריתמי. והוא נוגע בנושאים החשובים ביותר של המקצב המוסיקלי.

תופעת הקצב היא ראשונית ועמוקה בישותו של כל יצור חי, ועם זאת הקצב המוסיקלי אינו קל ללימוד ולהבנה. הסרט "קצב" נועד למצוא דרך שונה, חזותית ויצירתית להנחלת הקצב לילדים ולמבוגרים.

את התסריט ל"קצב" בניתי במשך זמן ארוך, בהתבסס על ידיעותי בתיאוריה המוסיקלית, ותוך התייעצות עם ידענים רבים ביניהם המוסיקאים צבי אבני, בנציון אורגד ז"ל, יעל בוקשפאן, ציפי פליישר דוד עורי ועוד.

הסרט קושר את תופעת הקצב ליקום כולו, ליום וללילה, לגלי הים ורוחות המדבר. מכונה דמיונית קולטת מצד אחד את קולות הטבע ויוצקת אותם ליחידות שוות  הנארזות בתיבות. המכונה מסמלת, למעשה ,את המוסיקה ה"מסדירה" את רעשי העולם והופכת אותם לצלילים ומקצבים בעלי משך  וגובה (Pitch) מדויקים .

עקרונות הקצב המוסיקלי מודגמים בעזרת דימויים שונים:  שרברב חביב המנצח על ברזים מטפטפים ואסלות הומיות, יצורים שונים הולכים על מקלדות אינסופיות,ועוד.

כל מרכיבי הקצב מיוצגים בסרט: פעמות, הדגשות, משקלים, תבניות ריתמיות ולבסוף המוסיקה ה"מודרנית"( במידה שסטראווינסקי הוא מודרני ) השוברת את מסגרת הקצב המסודר.  (זמרת עגלגלה צווחת צלילים חסרי משקל ומקצב).

בסיומו של הסרט, מתוך ה"בלגן" של שבירת הקצב, מסתובבים להם מיודענו  השרברב והזמרת העגלגלה-  בואלס רומנטי.  המקצב הישן והטוב נשאר ויישאר עמנו לתמיד.

הסרט זכה לפרס הסרט החינוכי בישראל והוצג בהרבה  פסטיבלים בחו"ל.

הסרט "קצב" משמש כיסוד למופע "כל העולם קצב" אותו מגישה עד היום רעייתי  ברכהל'ה  לילדים צעירים (ראה בתיקיית הרצאות) ומפעילה אותם בשילוב עם פרקי הסרט.

צילומי הטבע

כחלק מפעילותי ב"סרטי עין גדי" עסקתי  גם בצילומי טבע בשמורת הטבע המופלאה  של עין גדי . בעיקר עקבתי אחר  היעלים בצמוד  למחקר ארוך שנים שניהל באזור החוקר לן ארונסון.

במהלך צילומים אלה הייתי הראשון לתעד בסרט את הנמר של עין גדי אחריו התחקיתי במשך חודשים ארוכים. לשם כך התלוויתי לחוקר  הנמרים גיורא אילני  ז"ל , שידע להתריע מראש על הסיכוי לראות נמר בסביבה .  הצלחה נוספת הייתה  צילום קרב בין שני יעלים זכרים ענקי מידות. קרב יעלים מסוג זה (היעל הנובי) הוא אירוע נדיר מאוד לצילום מאחר והוא מתרחש במקומות מסתור רחוקים מעין אדם. הקרב שצילמתי נמשך כ45 דקות בהם הייתי צריך להחליף כ- 8 גלילי סרט 16 מ"מ ולהתגבר על מגבלות המצלמה, שאינה מאפשרת צילום שוטים  ארוכים מ-20 שניות, על מגבלות התאורה המתמעטת עקב רדת הלילה, ועל קירבתי המסוכנת לשתי החיות הכבדות המתנפלות זו על זו כמהופנטות,בעוצמות כבירות, תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שסביבן. הסרט "היעלים של עין גדי" (25 דקות)  הושלם ב1985 בעריכתו החכמה של שמעון תמיר (סיימון) ובתמיכה צנועה של הרשות לשמירת הטבע. הסרט הוקרן פעמים רבות בטלוויזיה בישראל וזכה בפרס ראשון בפסטיבל לסרטי טבע בסלרנו- איטליה.  קטעים מקרב היעלים  נרכשו על ידי הBBC  והנשיונל גיאוגרפיק ומשובצים  עד היום במספר הפקות יוקרתיות של חברות אלה.  באוסף קטעי התיעוד שצילמתי בשנים ההן גם שיטפונות כבירים  ועולם עשיר של בעלי חיים ובני אדם החיים לחופי ים המלח .

יחד עם  ממה מור – יוצר סרטים צעיר שהצטרף ל"סרטי עין גדי" נכנסנו להפקת סרטים תיעודיים בנושאי תיירות והיסטוריה של ים המלח, רובם עבור הטלוויזיה של דרום אפריקה. בסרטים אלה שיבצנו גם קטעי אנימציה בטכניקות מעורבות להמחשת תהליכים גיאולוגיים של האזור ושחזור סצנות היסטוריות כגון חורבן סדום ועמורה,  דוד המלך הבורח משאול, וסצנות מחיי האיסיים, מורדי מצדה ואחרים.

במהלך שנות ה-80 התנסיתי גם בכמה  הפקות של מולטי מדיה,(מושג חדש ואטרקטיבי באותם ימים) מיצגים רב מסכיים הכוללים  כמה  אמצעי הקרנה מתואמים ביניהם.(בד"כ ידנית, בידי המקרינים). הגדול במופעים היה אירוע פתיחת אולם המופעים המרשים של עין גדי  ב- 1985  . באירוע זה העלינו מופע של מקהלה גדולה ותזמורת, וסביבם  5 מסכי ענק עליהם הוקרנו קטעי סרט, בתזמון מתואם  עם תוכן השירה ופעמות  המוסיקה.

"סרטי עין גדי" הפסיקו פעולתם כאולפן אנימציה עם עזיבתי את הקיבוץ ב1987.