מצאתי לנכון לצרף כמה עצות ותובנות, אותן צברתי במהלך שנים רבות של עבודה ולימוד.
אין כאן משנה סדורה מתוך הספר (שלא אכתוב לעולם) אלא אוסף הערות במגוון נושאים, שעלו בזיכרוני, ונראה לי שווה לחלק אותן עם יוצרים צעירים, יותר ופחות.
אני מודע לכך שיוצרים צעירים לא תמיד אוהבים לקבל עצות מפי הוותיקים בטענה שהעולם של היום אינו העולם של פעם, וזאת מתוך ההנחה שכל דור חייב להמציא את הגלגל מחדש.
אבל אם בכל זאת יעיין מישהו בכתובים האלה ויקבל תובנה קטנה אחת למחשבה ולשיפור עבודתו- והיה זה שכרי ושמחתי.

סיפור
בנושא הסיפור- תגדיר לעצמך את נושא הסרט שלך במשפט או שניים- כפי שהיה מופיע במדיה לקראת שידורו בטלוויזיה. אם אינך יכול לתמצת את נושא סרטך לכיתוב קצרצר כזה, ייתכן שגם לך, עצמך לא לגמרי ברור על מה סרטך ומה בדיוק אתה רוצה לומר בסרט זה.

סיפור ברור או עלום.
פעמים רבות כשהייתי מעיר לתלמיד על סיפור שאינו ברור, והצופה יתקשה לעקוב מה בדיוק קורה, או מה התכוון היוצר לומר, היו תלמידי מתריסים " איני רוצה להאכיל את הצופה בכפית".
זאת כמובן אמירה ראויה באותם מקרים שאין היא נובעת מכך שהיוצר עצמו אינו "סגור" על מה שהוא רוצה לומר.
באופן כללי , בנושא זה, אני אוחז בתפיסה השמרנית שהיוצר הוא האחראי הבלעדי להוביל את סרטו . הוא שולט בכל פריים של הסרט ומודע למה שבכוונתו לומר. הוא יכול להשאיר מקומות עמומים בסיפור הנתונים לפרשנות או תהייה- אך עדיין הוא חייב לשלוט בכיוון אליו זורם הסיפור. ולספק רמיזות בעזרתן יוכל הצופה להשלים בעצמו את ה"פאזל" הסיפורי.
נראה לי שליצור סרט עם תסריט מורכב , לא ליניארי, שהמוקדם , לפעמים מתברר רק באיחור, והסוף נתון ליותר מפירוש אחד- – סרט כזה דורש ניסיון רב ומיומנות בבימוי ובתסריטאות, אם אין לך עדין ניסיון כזה- אל תיכנס לתחום זה בו המדרון לפלצנות ושרלטנות הוא חלקלק ומתעתע.

"בדיקת הולטר" לסיפור שלך.
אנשים עם בעיות לחץ דם גבוה מכירים את בדיקת ההולטר בה מצמידים להם מכשיר המבצע בדיקת לחץ דם מספר פעמים ביממה. את תוצאות הבדיקה מתרגמים לגרף בו ציר אחד הוא ציר הזמן והציר השני הוא מידת לחץ הדם שלהם וכך רואים באופן מוחשי שינויים בלחץ הדם על פני כל היממה.
אני מציע לך לעשות דבר דומה לסיפור עליו אתה עומד לבסס את סרטך. הציר המאוזן (הX ) יהיה ציר הזמן ולאורכו תמקם את האירועים העיקריים בעלילת סרטך. הציר הניצב- (Y ) הוא ציר לחץ הדם- או הריגוש שבכל קטע.
כל סצנה בסרט תקבל ציון מספרי לפי מידת הריגוש שהיא תורמת לסיפור. -קטע תיאורי- רגוע יקבל ציון ריגושי נמוך, וקטע אקש'ן עם פעילות ודרמה- יקבל ציון גבוה.
מתח קו בין כל נקודות הציון של האירועים שכללת, וראה מה קורה עם גרף זה. אם הוא כמעט מאוזן- הרי הסרט שלך משעמם להפליא. אם הוא עולה ויורד הרבה פעמים במהלך הסרט – הרי הוא מבולבל ועלול לבלבל מאוד את הצופה. הגרף הקלאסי של מרבית הסיפורים הנצחיים של האנושות מתחיל נמוך, עולה במידה ניכרת לאחר זמן קצר- (זה המקום שכיפה אדומה פוגשת את הזאב בתחילת מסעה ביער,. המפגש הטעון הזה, מבהיר לצופה שיש סכנה אמתית ביער, ועוד נכונו לנו ריגושים למכביר). לאחר העלייה הזאת, יורד מפלס הריגוש, וכיפה אדומה ממשיכה את דרכה ללא הפרעה ליעדה. מכאן מתחיל הגרף לעלות עלייה מתונה והדרגתית עם כל ההרפתקאות של סבתא, כיפה אדומה והזאב הטורף עד רגע השיא שבד"כ הוא קרוב לסיום. נקודת השיא היא העימות המכריע, הדו-קרב לחיים או למוות או המונולוג החזק, המפתיע והמרגש שנותן משמעות לכל מה שהיה לפניו בסרט זה.
ראייה כזאת של סרטך מאפשרת לך לראות את כל הסרט במבט על.
מכיוון שאנימציה כרוכה בכל כך הרבה פרטים, וכל שניה מוגדלת ומפורקת לפריימים רבים – ראיית הסרט במבט העל היא חיונית, ועשויה להציל את הסיפור שלך ולתת לו חיזוק משמעותי של תוכן ואמירה.

תזמון וחלוקת זמנים.
התזמון הוא מילת הקסם באמנות יצירת סרט. פעולה חשובה שחולפת מהר מדי טרם היה לה סיפק להטביע את חותמה על ההתרחשות- היא פספוס מצער לא פחות מאירוע שולי בעלילה שמקבל זמן מסך ארוך מדי ומבריח את הצופה בפיהוק.
לשם בדיקת נושא הזמן נוצר שלב הסטוריבורד המתוזמן. (פעם קראו לשלב זה "Leica Reel" בגלל טכניקת צילום הסטוריבורד במצלמת סטילס, אחר כך קראו לזה : "Video Board" או "אנימטיקס" ). זה שלב קריטי בחשיבותו בדרך של הפיכת הסרט מסיפור (או תסריט )לסרט.
תן לשלב הזה את הכבוד הראוי לו . יועיל מאוד אם גם תצמיד לו פסקול, מוסיקה ואף דיאלוגים (אפילו באיכות של סקיצות) ותצפה בו הרבה פעמים כדי לחוש , הכי קרוב שאפשר, את מעבר הזמן וזרימת הסיפור. ותתקן את חלוקת הזמנים (ואולי מרכיבים נוספים ) על פי מה שיתגלה בצפייה.

תחקיר
בזמן תכנון הסרט- כדאי לבצע תחקיר . אם הסרט הוא על כלב- תלמד קצת על התנהגות כלבים, גזעים שונים וכל פרט העשוי לתרום לסרט ממד של אמינות. .כך בכל נושא אנושי, חברתי, היסטורי, גיאוגרפי או אחר.

בניית הדמויות
השתדל להעניק לדמויות, לפחות לחשובות שבהן- מגוון של רגשות הכולל גם רגשות מנוגדים. כדי לעשותן יותר פלסטיות ופחות חד ממדיות. זה אפילו יותר חשוב כשמדובר ב"איש הרע" – אם ישנו כזה בסיפור. אם בדמות כזאת יש משהו אנושי, מפתיע, חיובי, הסרט עשוי לקבל ממד נוסף של עומק רגשי והזדהות.
טריק נוסף לחבב עלינו מישהו שהוא בסקאלה השלילית של הדמויות- שים על ידו מישהו שמאוד אוהב אותו , מעריץ אותו, מעריך אותו. חיית מחמד – חבר, חברה, או דמות אחרת- בהתאם לאפשרויות ותכני התסריט.

דמות ראשית
דרך נחמדה לעורר סימפטיה לדמות ראשית מבלי להיזקק לקלישאות: "כמה הוא טוב, ומעביר זקנות את הכביש"- היא לתת לו איזה כשרון שמעורר הערכה בקרב הסובבים אותו. למשל אם הוא מנגן יפה על גיטרה, או יכולת ספורטיבית, או יודע לדבר בחרוזים- או כל כישרון אחר-רצוי שיהיה ניתן להמחשה . (כישרון במתימטיקה פחות יעיל).

תנועה
השתדל שתנועות נמרצות יתחילו עם הכנה , (תנועה קטנה מקדימה) ויסתיימו בתנועת אחר המכה, (תגובה או תוצאה).

כשעושים תנועה נמרצת לדמות אחת-רצוי להוסיף בהתאמה אליה, תנועה של תגובה (יותר חלשה) לדמות האחרת, (במידה ויש כזאת באותו פריים). הפניית ראש, תנועת בהלה, רתיעה, שינוי חזק בהבעת הפנים וכיו"ב. כל אלה מחזקים את התחושה שהתנועה הנמרצת של הדמות- היא אמתית וגורמת לתגובת הנוכחים.

גם בשימוש באנימציה מוגבלת, כדאי מדי פעם להוסיף תנועה יותר משוכללת. זה משדרג את הסרט כולו.

זוית הפרופיל/ דמות בצללית.
עיצוב בצללית אינו, כמובן המצאה שלי והוא נולד בימי הקרטונ'ס המפוארים של טקס אברי וצ'אק ג'ונס.
כל דמות שאתה מעצב, עשה לה גרסה אחת בצללית- כדי לראות אם היא ניתנת לזיהוי גם כצללית, כשלא רואים את פרטי הפנים, הגוף והלבוש .
להמלצה זאת נלוותה לרוב המלצה לבחון את הדמות במצב הפרופיל שבו תווי הפנים והגוף הם הכי בולטים וקלים לזיהוי. אם הצללית חלשה ולא קל לזהות בה את הדמות- המשך לחפש את העיצוב הנכון לדמות שלך.
העמדת הדמות בפרופיל חשובה במיוחד כשמבצעים תנועה חזקה, דרמטית, שגם חשובה לקידום הסיפור. במקרים אלה כדאי לבדוק את הצגת תנועת הדמות מזווית הפרופיל. זווית זאת תמיד נקלטת יותר ברור על ידי הצופה.

תוספת הפרט הבלתי חשוב
אחת מהתרומות החשובות של הבמאים האמריקאים לז'אנר סרטי הפשע היה הסצנה החוזרת על עצמה בעשרות סרטים- של בלשי המשטרה היושבים במארב לילה מתיש, במכוניתם ומחכים לרוצח שייצא מהבית, תוך כדי ציפייה הם אוכלים בהנאה דונאט נוטף סוכר ושמן ושותים קפה מכוס קרטון זולה.
זאת לכאורה פעולה שלא מוסיפה דבר בעל ערך לעלילה, אך כבדרך אגב מתארת את השוטרים כאנשים פשוטים עם טעם בסיסי במזון ומוסיפה להם אמינות אנושית.
רעיון זה ניתן ליישם גם בסרט אנימציה (גם סרט קצר). חשוב על מחווה, או תנועה קטנה שהגיבור שלך חוזר עליה כל אימת שהוא נבוך, או מהרהר וכו'. גירוד באף, או סידור התסרוקת, או הזזת המשקפיים, או שהוא נוטה להיתקל קלות ברהיטים בחדר. זה צריך להיראות כבדרך אגב לגמרי, וכמעט בלתי נראה (לא תעשה על זה זום מצלמה). זה פשוט קורה והצופה קולט את זה וחש סימפטיה לדמות שהיא אנושית, ואמינה- גם אם מונפשת…

השפה של הסרט-
האנימציה יכולה לקבוע שפה מיוחדת לכל סרט ובכך לייחד אותו מסרטים אחרים. השפה נעשית על ידי קבלת החלטה משמעותית או סידרת החלטות הקשורות לדרך בה ייעשה הסרט. לדוגמה- ניתן להחליט שכל הדמויות תהיינה בצבע אפור והדמות הראשית תהיה צבעונית. או החלטה עיצובית- לדמויות אין הפה- מופיע להן פה רק כשהן צריכות לדבר. או שהדמות המרכזית היא צילום לייב של שחקן, ושאר הדמויות מצוירות רק בקו שחור דק. או כל החלטה הקשורה בסגנון, בעצוב או בסוג האנימציה- שנראית לך נכונה לסרט שלך.
מתי זאת שפה? כשאתה עקבי בהחלטותיך , וגם חוזר עליהן מספיק פעמים עד שהצופה מבחין בכך, ומזהה את השפה המיוחדת בה נעשה סרטך.

להחיות את הרקע.
גם רקע סטטי של סצנה יכול להפוך יותר מעניין ודינאמי.
ניתן להוסיף אנימציה קטנה על רקע של נוף: – ציפור חולפת, להקת חסידות, עננים שטים בשמים, אפקט של מים מנצנצים באגם, מכונית חולפת במרחק וכו'.
השתמש באותם רקעים בשעות אחרות של היום.
בעיצוב רקע בסרט דו ממדי, ניתן ליצור אשליית עומק ולחזק בכך את תחושת המרחב. מספיק להוסיף עצם קרוב למצלמה, (גזע עץ, עשב, פרח, חפץ וכיו"ב) יכול להיות גם כצללית , יכול להיות גם מעט לא בפוקוס.

כמה הערות על צבע וצבעוניות
זכור שלכל משטח צבע יש שני ערכים: אחד הגוון (אדום ,ירוק ,כחול) ובנוסף
הכהות היחסית שלו בGrey Scale ,
אם דמות עומדת על רקע מסוים, כדאי לבחון את מידת הנראות שלה או הבולטות שלה לא רק בהבדלי הגוונים אלא גם בהבדלי הכהות. דמות אדומה על רקע ירוק יכולה שלא לבלוט כלל אם אין הבדל גם בכהות היחסית בין הדמות והרקע.
תן לדברים חשובים שאתה רוצה להבליט מהרקע שינוי גוון מסוים ובעיקר שינוי כהות לעומת הרקע

טכניקה
כשאני למדתי אנימציה לפני כמה שנות אור, הייתה מגמה גורפת שאין לשלב יותר מטכניקה אחת באותו סרט. מחשבה על סרט מצויר בפאסטלים, שאחת הדמויות שבו תהיה מפלסטלינה ותנוע בסטופ פריים לא הייתה עולה בדעתו של איש, לפחות לא בשלב הלימודים.
נראה שהיום, כמו עקרונות רבים שהתרסקו ונעלמו, גם המגבלה הזאת אינה קיימת יותר ושילוב כמה טכניקות באותו סרט הפכה למהלך שכיח למדי.
שתי הערות לי על כך:
אם אתה משלב כמה טכניקות באותו סרט- ראוי, לדעתי שתהיה לכך הצדקה מבחינת הסיפור, למשל בידול של שתי משפחות יריבות- אם אתה עושה גרסה חדשנית של רומיאו ויוליה…
והערה נוספת:
אם משלבים יותר מטכניקה אחת במהלך אותו סרט- חשוב לעשות זאת מספר פעמים, מפוזרות לאורך כל זמן הסרט.

תכנון הפקת סרט אנימציה קצר
יוצר צעיר , סטודנט או אף יוצר עצמאי שכבר עובד בשוק, יעבוד על סרט אנימציה עצמאי באורך 5-8 דקות חודשים רבים, ואפילו שנה שלימה. במהלך העבודה הוא רוכש ניסיון רב.
הרבה יוצרים טוענים שסרטם הראשון היה הזירה בה למעשה התגבש הסגנון האישי שלהם, ועקומת השליטה שלהם במדיה האנימטיבית עשתה את הקפיצה הגדולה ביותר לעומת הסרטים שעשו אחר כך.
לאור זאת- אני מציע לך- אם זהו סרט ראשון, או אפילו שני- נסה ליצור אותו לאו דווקא בסדר הסצנות כפי שתהיינה בסרט.
במילים אחרות- תתחיל לעבוד על הסרט מהאמצע שלו ותתקדם לכיוון הסוף, (בלי הסיום), ואז תחזור ותיצור את התחלת הסרט, ואחריה- תייצר את הסיום.
בדרך זאת לא ייראה הסרט הגמור כמוצר שהלך והשתכלל מתחילתו ועד סופו, כשההתחלה קצת מקרטעת, והסוף כבר ממש מעולה.
לא תמיד זה מתאפשר, אך אם אפשרי- לך על זה.

המלצתי החמה- אל תיצור סרט אנימציה לבדך!!
אחד היתרונות הגדולים של טכנולוגיות יצירת סרט במחשב- היא היכולת ליצור את כל מרכיבי הסרט בתוך המחשב. פעם, בשיטות העתיקות היית זקוק לעזרה של תסריטאי, מעתיקי צללוידים, צובעים, מתקן צילום אנימציה מסובך ויקר, מעבדת פילם, מוסיקאי, עורך סרטים , עורך קול וכו'. היום ניתן לקבל את כל השירותים האלה באותו מחשב עם מגוון של תכנות שהולכות ומשתכללות בקצב יומי, כמעט.
אך יתרון זה עלול להיות גם הצרה הגדולה ביותר של הטכנולוגיה הזאת, מאחר והיא גורמת ליוצרים רבים להחליט ליצור את הסרט- מתחילתו ועד סופו- בעצמם, במו ידיהם.
לדעתי אופן הפקה כזה הוא המקור לסרטים רבים שנעשים היום ברחבי העולם, שאפילו שנראים מצוין, מלוטשים מבחינה טכנית עיצובית- הם סרטים גרועים, ואמירה מגומגמת , חסרי אמינות ונכים רגשית. גם אם יוצג סרט כזה בפסטיבל אחד או יותר, דינו להישכח במהרה ולהיעלם לתהומות בהם מרחפים אלפי הסרטים הרעים או הבינוניים- סרטים שהיו ונעלמו.
נדיר מאוד למצוא אדם אחד שיכול לכתוב תסריט מוצלח, לספק עיצוב מעולה, לביים כראוי , לייצר אנימציה במיטב האמצעים החדישים, לערוך להוסיף פסקול מוסיקלי מקצועי וכו'.. כל אחד משלבים אלה של יצירת הסרט הוא סוג כישרון אחר, דורש נשמה אחרת עם רגישויות שונות. והיומרה שאדם אחד , (בדרך כלל חסר ניסיון בכל מגוון המשימות המורכבות האלה) מנסה לעוף על כנפי היומרה ולצעוק כמו ילד בן שלוש "אני לבד, אני לבד"!!!
הצעתי הצנועה- תפוס פרופורציה. עבוד עם תסריטאי, רצוי בעל ניסיון, פנה לעזרת מומחים או מתמחים בכל הפונקציות שאינך מספיק טוב בהן. ושמור לעצמך את אותם תחומים בהם הכי חשוב לך להתבטא ולהתקדם. אם זה בימוי, עיצוב או אנימציה.
כשאני חושב על מיטב סרטי האנימציה הקצרים שראיתי בחיי, אני תמיד יכול לראות בסוף כל אחד מהם את רשימת הקרדיטים הארוכה, יותר או פחות, אך מעידה , תמיד, על חיבור של כמה אנשים מוכשרים שחברו יחד ליצור משהו, שלם, מופלא, מורכב- שאיש מתוכם לא היה יכול ליצור בעצמו.