עוד היום, לאחר שחלפו כל כך הרבה שנים מאז עזבתי את עין גדי,לטובת תל אביב, כשאני מזדמן לשם, לעין גדי- לאירוע שמח או עצוב (כגון אזכרה לחבר שאיננו), אני מרגיש שזה עדין קצת בית. מין מקום שיש בו חלק ממני, חלק מנשמתי ומזיכרונותיי.
הגעתי לעין גדי כשהייתי מאוד צעיר. היה זה דרך תנועת נוער שבימים ההם הייתה מסגרת הכי חשובה בחיינו, יותר מבית הספר ואפילו יותר מבית ההורים. תנועת הנוער כיוונה אותי עם קבוצת חברי (שנקראה "גרעין" ) ללכת ולהתיישב בקיבוץ עין גדי השוכן לחופי ים המלח, שהיה אז קיבוץ קטן וצעיר מאוד.

באותם ימים (שקוראים להם סוף שנות החמישים) הייתה עין גדי אחד היישובים המבודדים והמרוחקים ביותר בכל הארץ. וכשאומרים מרוחקים מתכוונים בדרך כלל מרוחקים מתל אביב- כאילו שהיא נמצאת במרכז העולם. לעין גדי היו נוסעים אז דרך באר שבע, משם דרך דימונה לסדום ומשם לאורך ים המלח עד עין גדי. את הנסיעה היינו עושים בדרך כלל באוטובוס כבד של אג"ד, והיא הייתה נמשכת כחמש וחצי שעות. בחורף הייתה הנסיעה עלולה להימשך יום או יומיים, כי היו שיטפונות לחופי ים המלח. זרמי מים אדירים אלה היו גורפים עמם סלעים ענקיים והיו חותכים את הדרכים ומנתקים את עין גדי מכל צדדיה. במצב כזה צריך היה לחכות לטרקטור גדול שיבוא ויזיז את הסלעים הענקיים ויתקן את הדרך. היום נוסעים לעין גדי דרך ירושלים והנסיעה מתל אביב נמשכת פחות מחצי הזמן של אז, אבל עדין יש בחורף שיטפונות והם עדין מנתקים לפעמים את הדרך לעין גדי. ובאמת- גם היום אפשר להרגיש שעין גדי נמצאת בעולם שונה מאוד מהעולם של מרכז הארץ .
עין גדי הייתה ונשארה המקום שהוא החם ביותר בארץ. יש ימים רבים בקיץ בהם עולה החום על 43 מעלות בצל. ובימים כאלה היינו עובדים בשדה, לא בצל אלא בשמש החזקה והשורפת. מסקלים את השדה (מסלקים את האבנים שלא יפריעו לעיבוד השדה), קוטפים תירס, בצל, חצילים או בוצרים ענבים. היו לי חברים שלמדו איתי יחד בתיכון בתל אביב והם ניסו להבין למה בחרתי בחיים כל כך קשים במקום ללכת לאוניברסיטה או לעבוד באיזה בנק ממוזג בעיר הגדולה. האמת היא שהחיים של אז לא נראו לנו בכלל קשים, אולי אפילו להיפך, כי חיינו חיים של שיתוף- שזה אומר שהרבה בעיות ניתן לפתור יחד, ולהתחלק בקושי. חוץ מזה הרגשנו שאנחנו עושים משהו שהוא גם חשוב למדינה- כי הרי מישהו חייב לגדל ירקות ופירות וגם לחיות בקצוות של הארץ (שהיום קוראים להם פריפריה) ולשמור בהזדמנות זאת על הגבולות של המדינה.
מספר החברים בעין גדי היה אז כ-70 וזה בערך מספר הדיירים בבית דירות עירוני של 3 קומות. כמובן שמכירים היטב את כולם ופוגשים אותם כמעט כל יום. זה מאוד נחמד בדרך כלל, אבל לפעמים זה היה קצת מעיק שכולם כל כך קרובים זה לזה.
אמנם לא היינו רוקדים כל לילה "הורה"- כמו שסיפרו פעם על החיים של החלוצים, אבל היו בחיינו המון שמחות שבחיי העיר לא כל כך מכירים אותן – למשל שנפתחה לראשונה כיתה א' בעין גדי (למדו בה 6 ילדים), או שחנכו את הכביש לסדום במקום דרך העפר הישנה, או שבנו עוד כמה בתים והישוב גדל לפתע, או ששתלו עוד דשא ועצים ופרחים, והצבע הירוק הלך וכיסה את פני היישוב, או שהייתה מסיבת חג מוצלחת בה השתתפו כל החברים וכל הילדים וכמה אורחים.
עין גדי הייתה ונשארה אחד המקומות היפים בארץ לטיול. בשבתות, היינו לוקחים כובע ומצלמה, מתרחקים בהליכה כחצי שעה מהבית וכבר היינו בתוך קניון צר (קניון הוא לא קניון עזריאלי- אלא ואדי עמוק שצוקי סלע מתרוממים משני צדדיו) ונחל מלא מים זורם בתוכו, ומסביבנו מטיילים חופשי, ללא פחד, יעלי סלע עם קרניים ענקיות, והאוויר מלא צפצופים חזקים של ציפורים שחורות הנקראות טריסטרמיות ונמצאות רק בעין גדי.
בלילות ירח היינו יורדים לעיתים לים המלח להתרחץ. המים היו חמים ושמנוניים – היה זה כמו להתרחץ בשמן מכונות שחור.
אך הדבר הכי מיוחד בעיני בחיים ההם של ישוב קטן ומרוחק היה הידיעה שאת כל מה שאנחנו צריכים לחיינו- אנחנו צריכים לעשות במו ידנו. להכשיר בעצמנו את השדות ולגדל את הירקות והתמרים,(טרם המציאו בארץ את העובדים התאילנדיים) לקיים את החינוך של הילדים שלנו, מהגן ועד סוף בית הספר, ולהחליט בעצמנו על כל דבר שחשוב לנו. עלינו לעשות בעצמנו תרבות וחגים וחוגים וחיי חברה – בקיצור- מה שלא נעשה לעצמנו- לא יהיה לנו, וזה שונה מאוד מהדרך בה חיים רוב אזרחי המדינה שיש להם עירייה ומערכת חינוך, ותיאטרון, וקולנוע, ומשרדי ממשלה קופת חולים, סופרמרקט וחנויות.
בקיצור החיים שלנו היו מאוד שונים מאלה של חברינו שהלכו ללמוד באוניברסיטה או שעבדו בבנק לאומי.
כיום כשאני מגיע לעין גדי, אני נדהם כל פעם מחדש למראה הצמחייה הענקית המכסה את כל הישוב, עד כי יש בתים שבקושי רואים אותם מבעד לעלים הרחבים של הצמחים הטרופיים שנראים יותר כתפאורה לסרט על גן עדן מאשר גינת נוי ליד הבית. קיבוץ עין גדי כיום הוא גם גן בוטאני מוגן ומפורסם בעולם כולו.
מספר החברים והילדים רב בהרבה ואיש כבר אינו עובד יותר בגן הירק או בכרם הענבים. אך אני ממשיך לראות בעין גדי את אותו קסם שהיה לה אז בימים הרחוקים של הקיבוץ הקטן וקומץ הצעירים שחיו בה.