לימודי האמנות שלי התחלקו לשתי תקופות משמעותיות.

גרפיקה ומוסיקה בישראל בשנים 1966 עד 1968.

בתקופה לימודי האמנות בישראל,  הלכתי במסלול הטבעי לי של לימודי מוסיקה וגרפיקה.

יצאתי עם משפחתי הקטנה  מעין גדי לתל אביב למשך שנתיים, זה היה משך הלימודים שהיה מקובל אז בתנועה הקיבוצית.

מוסדות  עין גדי, הרשו לי, לראשונה בתולדות הקיבוץ, להרכיב תכנית לימודים על פי ראות עיני, כולה במימון הקיבוץ. רוחב לב ראוי למלוא ההערכה בישראל של אמצע שנות הששים.

לימודי המוסיקה שלי כללו לימודי יסוד באופן פרטי אצל חנוך יעקובי  ייקה קפדן ורחב אופקים, ומוסיקאי נדיר. יעקובי היה תלמידו של פאול הינדמית בגרמניה שלפני מלחמת העולם, ובעצמו  היה ויאולן  בפילהרמונית, ובעברו- מנהל האקדמיה בירושלים. אצלו קיבלתי את יסודות התיאוריה  המוסיקלית, הרמוניה, קונטרפונקט, תזמור וקומפוזיציה. בנוסף למדתי לימודי ניצוח מקהלה בדרך המסורתית עצל איתן לוסטיג  ז"ל שהיה מנצח מקהלות נודע באותם ימים, וניצוח מודרני, מוקפד ומלא השראה אצל מוסיקאי צעיר ונמרץ- אבנר איתי שהפך אחר כך לדמות מרכזית במוסיקת המקהלה בישראל.  וכדי לא להשתעמם לקחתי גם קורס ניצוח באקדמיה למוסיקה בהדרכת גארי ברתיני, שאת מעט השיעורים שבהם לא היה בחו"ל אזכור לתמיד.

בנוסף למדתי גם לימודי גיטרה קלאסית ונגינה בקלרינט, כדי להעשיר את יכולותי האינסטרומנטליות.

כדי להכשיר עצמי ללימודי מוסיקה בקיבוץ, השתתפתי בקורס מעניין של לימודי הוראת ריתמיקה בשיטת דאלקרוז – מחנך מוסיקאי שוויצרי שפיתח שיטות מהפכניות לזמנו, לחינוך ריתמי- יצירתי. הייתי הזכר היחידי בלול של מורות , (גם הזכר הראשון שנרשם אי פעם לקורס זה)- עובדה שמנעה ממני לקבל תעודת גמר הקורס מאחר ועד היום אני מחכה לתעודה בלשון זכר שהבטיחו  להדפיס במיוחד עבורי.

בערבים הייתי לומד גרפיקה במוסד רב ייחוד ( שעבר מזמן מן העולם)  ונקרא "מכון בת- ים" (והיה ממוקם למרבה הפליאה בלב בת ים).  מכון זה היה מעין אקדמיה לציור  וגרפיקה מהמודל הקלאסי,  ואף הקים מחלקה נפרדת  למורי אמנות- שממנה צמחה לימים- המדרשה למורי אמנות.

בין המורים היו האמנים אליהו גת, אבא פניכל, רות שטרנסוס צרפתי, רפי לביא, רן שחורי ואחרים. התקבלתי שם לשנה ב' ולמדתי שנתיים דחוסות, בעיקר גרפיקה על כל ענפיה המסורתיים שרבים מהם השתנו לבלי הכר עם כניסת המחשב 20 שנה מאוחר יותר.

לימודי אנימציה בחו"ל  1973  עד 1975

בתחילת שנות השבעים עת עסקתי במוסיקה, ציור, גרפיקה, צילום סרטים בסופר 8 ועבודות צילום והגדלה במעבדת הצילום המקצועית שהקמתי בעין גדי, חשתי שאני מתפזר ליותר מדי כיוונים, ועלי לרכז את מירב יכולותי בכיוון מרכזי  אחד.

כדרך לשלב את כל אלה, בחרתי – אנימציה. בחירה מוזרה בעיני עד היום.

לא ידעתי הרבה על אמנות זאת, שהייתה רק בצעדים בראשיתיים בישראל. חשתי שהאנימציה עשויה להכיל את מרכיבי כל האמנויות האחרות והתחלתי לחפש את דרכי אליה.

לימודי אנימציה סדירים לא היו עדיין בנמצא בארץ והתחלתי לפנטז על לימודי אנימציה בחו"ל. הייתי כבר מטופל במשפחה- אישה ושני ילדים צעירים. החלטת המשפחה הייתה- לנסוע לחו"ל ללמוד אנימציה. הבחירה נפלה על ארה"ב מטעמי שפה, מנטאליות ואפשרויות למציאת תעסוקה למימון השהות.

בהשפעת רעיתי ברכהל'ה, החלטנו לא לבקש את הקיבוץ  לממן את  יציאתנו זאת. והחלטנו להתמודד עם המשימה בכוחותינו בלבד.

בינתיים התפוגגו אחת לאחת כל חלקי המשרות בניו-יורק שהובטחו לי טרם היציאה, ולמעשה יצאנו ללימודים בארה"ב כהרפתקה מלאת אי ודאויות, שהגדולה שבהן הייתה השאלה- אם, אכן האנימציה , תהיה עבורי השילוב המלא, המספק והמתאים ביותר של כל התחומים בהם חשבתי לעסוק בהמשך חיי.

שנה ראשונה שהינו בניו- יורק. לקחתי קורס אנימציה ב- SVA (School of visual Arts )  שהיה אז בית הספר לאמנות הנחשב בניו-יורק ואחד הבודדים שאיפשר קורס אנימציה לתלמידים חיצוניים. המורה היה אנימטור ותיק בשם גיל מירה (Mirret),שהיה מסוג המורים שעיקר משימתם החינוכית לא להפריע לתלמידיהם לעשות ככל העולה על רוחם, אך אם ידע התלמיד להביא רעיון וידע בסיסי להפכו לסרט- היה המורה מקור טוב לעצות ולהנחיה, מפאת ניסיונו העצום.

תוך כדי הלימודים, הייתי מבקר באולפני האנימציה החשובים של. ניו- יורק כדי ללמוד את  הטכניקות והארגון הכרוכים בהפעלת אולפן מקצועי. הקורס בSVA לא סיפק אותי ונרשמתי לקורס נוסף שארגן אולפן אנימציה פרטי,כהכנסה נוספת. קורס זה היה היפוך של שיטת הלימוד של מירה- הלימודים היו שורה של תרגילים מעשיים שהיה צריך להשלים משעור לשעור,  שיטה זאת בתוספת לעבודה על הסרט "חופשי" אותו התחלתי ליצור בקורס של  SVA  בהדרכתו הרופפת של מירה, אפשרו לי להכנס   בצורה די מקיפה לרזי האנימציה מהסוג שהיה מקובל אז בניו- יורק- בעיקר סרטים קצרים, פרסומות, סרטים חינוכיים וקליפים לרחוב סומסום.

במהלך שהותי בניו יורק יצרתי קשר עם אלפרד  טאמין ישראלי לשעבר שהשתלט על חברת אוקסברי – החברה שייצרה את שולחנות האנימציה המקצועיים הנפוצים בארה"ב. אלפרד הציע לי לעבור לקנדה ולהיות משתלם בNFB  מוסד הסרטים הנודע במונטריאול. מאחר ואף הציע עזרתו למימוש תכנית זאת, לקחתי אותו ברצינות, ובתום השנה , עלינו למונטריאול. נרשמתי לקורס אנימציה באוניברסיטה סיר ג'ורג' עם המורה מייק מילס. מילס היה אז בשיא תהילתו (פעמיים מועמד לאוסקר)  אנגלי חריף שכל, אנימטור יצירתי, פרובוקטיבי  ומלא ניסיון כרימון- אך מורה ללא כל  תכנית לימודים שיטתית.  יכולת הלימוד בקורס של מילס  הייתה תלויה בסקרנות התלמיד ויכולתו לנווט את המורה שיעמיד לרשותך  את ידיעותיו וניסיונותיו.

לימודי בקנדה היו עם תלמידים צעירים ממני בהרבה בוגרי קולג'ים מפונקים ועצלים שגילו מהר מאוד שאת אותו ניקוד עבור קורס האנימציה הם יקבלו גם עבור קורס טניס או כדורסל, ולאחר חודשים מעטים נשארתי לבד בכיתה- בשיעורים פרטיים עם מייק מילס- מה רע בזה? מייק פתח בפני תחומים מקצועיים שלא מלמדים בד"כ בקורסים לאנימציה, כגון תחשיבים להפקת סרט, שכר עובדים בענף , שיטות להגברת היעילות בעבודה וכיו"ב.

עיקר היתרון בשהותנו במונטריאול היה הסידור שאפשר לי להיות משתלם בפילם בורד. הייתי מגיע לשם כמה פעמים בשבוע, ועובר בין האניטורים המצוינים שאכלסו מוסד זה: אישו פאטל, גראנט מונרו, קרולין ליפ, דון אריולי  וכמובן הגדול מכולם- נורמן מקלארן בכבודו ובעצמו.  הייתי יכול  לעקוב אחר התקדמותם בסרטים, וחופשי לשוחח איתם על אנימציה, על החיים ועל כל מה שהתחשק.

הפילם בורד היה מוסד, יחיד בסוגו בעולם- הוא נהנה ממימון ממשלתי מלא שהביא לחופש יצירתי נדיר ומעורר קנאה, אך גם לניתוק מוחלט משגעונות השוק, וממאבקי הכוחות הקיימים בו. הפילם בורד היה מחולק לשתי מערכות הפקה נפרדות ועצמאיות- המחלקה האנגלית והמחלקה הצרפתית. בשתיהן אולפנים מושקעים ומצוידים  במיטב המכשור ובעלי המקצוע.  – פשוט חממה כמעט דמיונית המהווה היפוך מוחלט לכל מה שאפגוש אחר כך לאורך כל שנותי במקצוע.

השהות בפילם בורד אפשרה לי גם לצפות בסרטים שנעשו במקום, ואחר כך לשבת עם יוצריהם ולשאול שאלות, להבין את ההחלטות ולפענח את האפקטים המיוחדים. פגשתי גם , בשהותי במונטריאול, יוצרי אנימציה, פליטי הפילם בורד מרצונם החופשי, שהסבירו לי שלא יכלו לחיות לאורך זמן ב"כלוב הזכוכית" המפנק, שהאוויר בתוכו אינו דומה כלל  לזה שבעולם האמיתי.  מלוא הערכתי אליהם.

כל אותו הזמן אני עובד על סרטי הראשון "חופשי" !? ומצליח להשלימו לסוף שנת הלימודים ואף לראותו מוקרן בפסטיבל סטודנטים במונטריאול, וזוכה להרבה מחיאות כפיים. תענוג אמיתי. (מהתענוגות המעטים בעולם האנימציה).

כשאני צופה היום, אחרי שנים רבות בהן  לימדתי  אנימציה,   איני יכול שלא לציין לעצמי את ההבדל העצום בדרך הלימוד שלמדתי בה לבין זאת בה אני ומורים אחרים מלמדים כיום.

לימוד האנימציה הישן, היה בנוי בעיקר על התלמיד ועל המוטיבציה שלו ללמוד מקצוע שקשה מאוד ללמד אותו. נראה לי שבהרבה מקרים התלמידים היו יכולים לעצב את כיוון הלימודים שלהם. הם  נדרשו  לשאוב מהמורה את המידע הרלבנטי  ולהתנסות בעבודה מעשית (באמצעים שנראים כיום כלקוחים מתקופת הברונזה), החל מהשיעור הראשון. המורה היה מעין "מתרגל" למקרה שתרצו לעשות משהו, ולא תהיו בטוחים איך לעשות זאת.  אין ספק שדרך זאת קשה ותובענית בהרבה, אך איננה נטולת יתרונות ומתאימה ל"יצירת" אנימטורים עצמאיים, שיתפקדו  כ"זאבים בודדים"  וחייבים לשלוט בכל היבטי ההפקה- ולא כאלה  המצטרפים לאולפן גדול כממלאי פונקציה אחת בתוך פס  יצור.

חיפוש שותף להקמת אולפן. בכל תקופת לימודי בארה"ב וקנדה, עמד לנגד עיני רצוני להקים עם שובי לקיבוץ אולפן אנימציה מקצועי. לשם כך ראיתי כנכון לאתר אנימטור נוסף שיבוא אתי לעין גדי ויעזור לי במשימה קשה זאת.

לכל מקום שהגעתי במהלך שנות הלימוד חיפשתי אדם שיענה על 5 פרמטרים:  1- אנימטור  2- צעיר, 3- יהודי, 4- רווק, 5-נטייה להרפתקנות. למרות הקושי לחבר את כל התכונות המוזרות והמנוגדות בחלקן, הצלחתי לבסוף לאתר את האדם ארני ליפסי שמו,  והוא , אכן בא לישראל,אחרי שובי לעין גדי, ויחד הקמנו את הסטודיו. ארני נשאר בישראל כ- שלוש שנים, ואחריהן חזר לקנדה. הוא עדין אנימטור עצמאי בטורונטו.