במוסף "הארץ" האחרון קראתי מאמר מעניין של עיתונאי בשם שי פוגלמן על שינוי מסתמן בטעם העולמי ועיקרו מעבר מצבעוניות מלאה, למונוכרומאטיות של שחור ולבן. צרכנים, יצרנים ומעצבים מעדיפים לוותר על צבעוניות עשירה או מגוונת ולהעדיף גוונים של שחור לבן.
הוא מונה את התופעה במרבית התחומים בהם לצבע חשיבות: אדריכלות, אופנה, רכב, עיצוב המוצר ובכלל הכול. יש לדעת כותב המאמר טרנד עולמי חוצה ארצות ושווקים שמסמן שינוי טעם ברמה העולמית. אין הוא , או מישהו ממרואייניו מספקים הסבר משכנע לתופעה, אך אין זה ממעיט מנכונות הקביעה.
מאמר זה אישר לי תחושה שמקננת בי מזה כמה שנים. סרטי אנימציה רבים נעשים בשנים האחרונות תוך וויתור על הצבעים, ושימוש רק בשחור לבן עם או בלי גוונים רבים של אפור.
ניסיתי לבדוק את פשר התופעה אצל כמה אנימטורים ששלחו לנו לפסטיבל סרטים בשחור לבן, אך איש מהם לא סיפק הסבר ברור לבחירתו לוותר על צבעים והסביר זאת רק בתחושה של התאמת השחור/לבן לסרט שרצה לעשות.
נראה לי שבאנימציה הישראלית נמצא את התופעה הזאת באותו יחס כמו באנימציה העולמית (כ-10-20% מהסרטים) שזה די הרבה- כמעט כל סרט חמישי או שישי. אין לי כמובן כל דעה איכותית על התופעה, אך נראה לי שתופעה זאת מעידה על מהירות ההתפשטות של טרנדים סגנוניים בסרטי אנימציה , וזאת כנראה בגלל החשיפה הגבוהה ברשת שיש ליוצר מקומי – לאנימציה הנעשית סביבו, בארצו ובעולם.
אם אני בודק סרטים שנעשו לפני עידן היוטיוב, נראה לי שהרבה יותר קשה לזהות טרנדים סגנוניים חובקי עולם. אפשר לזהות לעתים סגנון קנדי, אמריקאי, פולני, יפני, אך אין זה דומה לטרנדים של היום שהם נעדרי מאפיין לאומי כמעט לחלוטין.

אם מדובר על התפתחות חדשה של טרנדים אמנותיים חובקי עולם, ניתן לדבר על עוד שינויים עמוקים בנושא של טעם, וגישה אמנותית שקורים בשנים האחרונות. לדוגמה: התערערות מעמד "הסיפור", נטייה לערבוב טכניקות, שינוי הגישה לדיאלוגים, אך במאמר קצרצר זה אני מסתפק רק בנושא הצבעוניות.

עניין המונוכרומאטיות העלה בי עוד כמה מחשבות לגבי הצבעוניות בקולנוע ובאנימציה.
לפני כשבועיים הייתי מעורב בפסטיבל ילדים בחולון, בו עשינו קונצרט של תזמורת מלווה בהקרנות אנימציה בענק. לאחד מהסרטים שהתזמורת מלווה במוסיקה בקונצרט, בחרתי בסרט של זורז' מלייה "המסע לירח" שנעשה ב1902.
סרט זה מעיד על גאוניותו של מלייה שהיה במקצועו – קוסם, ופנה לשימוש במצלמת הקולנוע רק כטריק להפיק עוד סוג של קסמים להופעותיו. מלייה הצליח לבצע עם מצלמת הקולנוע הפרימיטיבית שקנה מהאחים לומייר, קטעים מצולמים בסטופ פריים ובחשיפה כפולה – אלה למעשה שתי שיטות היסוד שהולידו את האנימציה ואת האפקטים המיוחדים.
עד היום יש בסרטי מלייה אפקטים חזותיים שצריך להתאמץ ממש להבין איך בדיוק הוא יצר אותם, וזה כשלעצמו מעיד על הבנתו העמוקה את התהליך ליצירת תמונה קולנועית ויכולת מניפולציה מרשימה של תהליך זה.

הסיבה שאני מזכיר את הסרט הזה היא העובדה שרבים מסרטי ראשית הקולנוע (20 השנים הראשונות של המאה העשרים) הוצגו לקהל כשהם למעשה צבעוניים וזאת כ30 שנה לפני שהצבע הגיע באופן מלא לקולנוע. השיטה שהייתה נהוגה אז היא לצבוע את הסרט (שצולם כמובן בשחור לבן) , בצביעה ידנית פריים אחרי פריים בצבעים שמקורם היה צבעים לזכוכית (שהם שקופים) ברור שהצבעוניות הזאת לא שרדה הרבה זמן וההקרנה שהייתה גם היא די פרימיטיבית שחקה את הסרטים עם צבעיהם. בפאריס של אותה תקופה הוקמה תעשיית צביעת סרטים בראשה עמדה גברת אחת אליזבט טוייר שלרשותה עמדו 200 צובעים. הצביעה התנהלה כפס ייצור , וכל עובד היה צובע רק צבע אחד כל פעם. רוב הסרטים היו קצרים (אם כי די מהר הגיעו גם לצביעת סרטים באורך מלא).
הסרט של מלייה "המסע לירח" נחשב,דרך אגב, על ידי רבים כסרט הקולנוע הראשון שנעשה כסרט- לעומת שאר הסרטונים של התקופה, שהיו לרוב חסרי עלילה ויותר כצילומי אפיזודות מהחיים
לפני כמה שנים נמצא במקרה במחסן נידח בבואנוס איירס העתק צבוע של "המסע לירח" כנראה שהעותק לא זכה לשימוש רב מאחר ומצבו היה טוב כולל מצב הצבעים. ההעתק הוכנס למעבדות שיקום סרטים בגרמניה וצרפת ושופץ בעזרת מחשב, לרמה העשויה להיות דומה מאוד לאיך שנראה הסרט-עם השלמתו. (כמובן שבמקרה כזה משפרים גם את הקונטראסט והחדות של הסרט וניתן אף להעלים את השריטות). התוצאה מרשימה מאוד

אני מניח שמלייה היה מתפלא מאוד איך יוצרי אנימציה של היום מוותרים כל כך בקלות על הצבעוניות שהוא עמל כה קשה להוסיף אותה לסרטיו.

סיפור נוסף הקשור לכניסת הצבע לאנימציה, היה תהליך הטכניקולור שהיה מורכב ויקר בהרבה מהצילום שחור לבן שהיה נהוג עד אז. תהליך זה הבשיל מבחינה טכנולוגית ב1932 . ראוי לציין שבראשית הפקת סרטים צבעוניים, היו מכניסים רק כמה סצנות צבעוניות לתוך סרט שחור לבן, וזאת כדי לחסוך בעלויות ובסיבוכים הטכניים הכרוכים בתהליך.
הטכניקולור היה מבוסס על סוג חדש של מצלמת קולנוע שבה נמצאו 3 סלילים נפרדים של פילם שחור לבן שצולמו בו זמנית . כל סליל פילם צולם דרך פילטר צבעוני שונה : אדום, ירוק וכחול, אני נעשה עייף רק לחשוב על כל התהליך הזה של הצילום שחייב גם הדפסת הסרט הסופי 3 פעמים שרק בסופם מתקבלת התמונה הצבעונית המלאה.
דיסני המניאק גילה מיד את הפוטנציאל של הצבע לאנימציה וחתם הסכם בלעדיות עם מפתחי הטכניקולור. כך שבמשך שנתיים שלמות היו רק הסרטים שלו עם מראה צבעוני יפה, כמו שאנחנו מכירים כיום. כל האחרים היו צריכים להסתפק בתהליך צבעוני פרימיטיבי יותר שכלל רק 2 צבעים במקום ה-3 של הטכניקולור. זאת הסיבה שרבים מסרטי התקופה (בטי בופ, פופאי ואחרים ) נראים עם צבעוניות מוזרה של אדמוניות וירקרקות ללא כל קשת הצבעים המלאה.
מצורפת דוגמה לסרט של "לא דיסני" עם הצבעוניות החסרה.

הסרט הראשון שעשה דיסני להדגמת הצבעוניות החדשה באנימציה- היה "פרחים ועצים" (1932)

סרט שבמושגים של זמננו הוא , איך להגיד בעדינות, די דבילי, אך הצבעוניות שלו הטריפה את הקהל והאקדמיה והסרט הביא לדיסני את האוסקר הראשון שלו , ויתרה מכך- היה זה הסרט הראשון באנימציה שקיבל אוסקר, שכן עד אותה שנה לא הייתה קטגוריה כזאת בפרסי האקדמיה האמריקאית.

השיטה ליישם טכניקולור לאנימציה הייתה שונה מצילום סרט לייב שתוארה קודם, בגלל שכל תהליך הצילום מאוד שונה. לא אכנס כאן להסברים, אך מי שמתעניין יוכל למצוא הסבר סביר בקישור הזה:

התגובה של דיסני להתפתחות הצבע בקולנוע מעידה על דרכו לגבי חידושים.
החלטתו לעשות את "פרחים ועצים" בטכניקולור נפלה כשחלק מהסרט כבר נעשה בשחור לבן. דיסני הורה לזרוק את מה שצולם ולהפיק מחדש צללוידים של האנימציה שייצבעו בשלל הצבעים של הסרט. החלטה שגרמה כמעט להתקף לב אצל אנשי הכספים שלו, אך הוכיחה את צדקתה האמנותית והכספית תוך זמן קצר. סיפור דומה קרה לו עם הסרט Lady and the tramp שתוך כדי הפקתו נכנס לקולנוע החידוש של המסך הרחב – הסינמסקופ. דיסני הורה להעביר את כל הסרט לפורמט הרחב דבר שחייב עבודה נוספת על כמעט חצי מהסרט שכבר נעשה בפורמט הקולנועי הישן .
דבר מעניין הוא שאחרי הסרט "פרחים ועצים", המשיכו אולפני דיסני ליצור במקביל- סרטים בצבע ) לסדרת ה- Silly Symphonies) ולעומתם כל סרטי מיקי מאוס המשיכו עוד כמה שנים להיעשות ללא צבע. (נוספה לזה גם התפיסה שאם מיקי מאוס הצליח כל כך בשחור לבן, לא כדאי להסתכן בשינוי שאולי ייפגע בהצלחה הזאת).
בשנות השישים פותחה שיטה לצביעת סרטים בדרך שונה, אולפני דיסני לקחו רבים מהסרטים שנעשו בשחור לבן וצבעו אותם . הפעם התהליך היה יצירת שקפים מהסרט הישן (בתהליך צילומי) , וצביעתם ביד כמו שקפי אנימציה רגילים וכך גם צילום בדרך הרגילה. התוצאות יפות לעין, ומי שאינו יודע את הסיפור יחשוב שהסרטים היו צבעוניים מרגע לידתם. בגלל כל אלה- מי שמתעניין בסרטים הישנים של דיסני, מבחין שישנם סרטים רבים (בעיקר משנות ה-30) הקיימים גם בשחור לבן וגם בצבע.

ועוד מחשבה אחת על צבעוניות של סרטים.
בתחילת שנות ה 70 למדתי אנימציה בניו יורק. זאת הייתה תקופה שעדיין לא הייתה שיטה מסודרת ללימוד אנימציה ומרבית הלימוד הייתה בדרך של עשייה מעשית והערות המורה על מה שעשית.
באחד השיעורים אמר המורה הערה שנראית היום בלתי הגיונית בעליל: "כשאתם צובעים את ציורי האנימציה, תחשבו איך הסרט ייראה בטלוויזיה שחור לבן". היו כבר כמובן מכשירי טלוויזיה צבעוניים, אך עדיין (כן ,גם בארה"ב) היו בתים רבים עם מכשיר שחור לבן. רק אז תפסתי בפעם הראשונה את העניין שלכל צבע יש שני פרמטרים לדרך בה הוא נראה. אחד הוא הגוון שלו (Hue ) כלומר לאיזו משפחת צבע הוא שייך- אדום, צהוב, כחול וכו'. הפרמטר השני הוא הכהות היחסית של המשטח, כלומר היכן הוא נמצא על הסקאלה מלבן לשחור (Gray scale).
מבחינת עצתו של המורה- אם האנימציה צבועה בשלל צבעים אך רוב הצבעים הם באותה דרגת כהות של אפור על סקאלת האפורים- ייראה הסרט רע מאוד בטלוויזיה שחור לבן.
במהלך השנים הרבות שביליתי בתחומי האנימציה הגעתי למסקנה שההערה הזאת של המורה מניו- יורק הייתה אחת העצות החשובות ביותר שקיבלתי אי פעם בתחום המקצועי.
המורה אמנם לא התכוון לכך אך הסתבר לי שמרכיב הסקאלה של האפורים הוא משמעותי ביותר גם בטלוויזיה צבעונית. והוא לפעמים חשוב יותר מההבדל בגוון.
במשך השנים בהן אני מלמד אנימציה יעצתי לתלמידי לבדוק מדי פעם את סרטיהם, (בעת תהליך צביעת הציורים) כשהם שחור לבן,ללא צבעים. (דבר שקל לעשות במחשב). בדרך זאת קל לגלות אם דברים חשובים בפריים , שרוצים שייראו בולטים כראוי , נראים טוב- לא רק בגוונים שלהם אלא גם בכהות או בבהירות היחסית שלהם לעומת הרקע מסביבם.

אביא כמה דוגמאות להמחשת דבריי.
ראשית הסתכלו על תמונה מס 01 זהו כרטיס המיועד לכיול המסך של המחשב, או מקרן וידאו. ברור שהחלק התחתון הוא ה- Gray Scale ושמירה עליו (שייראו ברור את כל החלקים שבו) תעזור מאוד לראות תמונה נכונה, מבחינת כהות- על המסך אך אם תסתכלו על שורת המשבצות הצבעונית העליונה- ותנסו לסדר אותה על פי כהות הריבועים ולא על פי הגוונים- תגלו שזה לא פשוט. אם תסתכלו על תמונה 02 תראו שהמשבצות העליונות, למעשה מסודרות מראש על פי הכהות של האפורים, אך מסתבר שהעין האנושית – לא תמיד יכולה להבחין בכהות יחסית של צבעים, ולכן טוב להיעזר בהורדה זמנית של הצבעים למטרת בדיקת הנושא כראוי.
תמונה מס' 03 היא מתוך סרט פרסומת איכותי מחו"ל ולמרות זאת הפריים לא מקפיד על כהות הצבעים, ואם תראו את תמונה 04 תראו שהבלגן שבה מטשטש למעשה את הדמות הראשית הרוקדת בפריים.
בתמונה 05 רואים בעליל שהקונטראסט הנמוך באפורים – גורם גם בתמונה הצבעונית להיראות פחות טוב. השיטה לבחון את זה היא לצמצם קצת את העיניים, ואז מגלים שחלקים מהתמונה מתמזגים בסביבתם, ולמעשה נעלמים.
אותו דבר בתמונה 07 דמות הילד כמעט נעלמת, וב08 ללא צבעים רואים שבלונים הנמצאים מעל ראש הילד- למעשה בולטים יותר מהילד- וזאת , נראה לי לא הייתה כוונת היוצר.
תמונות אלה עשויות להמחיש שאם הפריים אינו נראה טוב בשחור לבן- כלומר אין מבחינים בין הטפל והעיקר בגלל ניגודיות לא נכונה של אפורים- גם הפריים הצבעוני אינו ברור והאובייקט החשוב הולך לאיבוד או חסר כוח, או חיים- בתוך הפריים.

יכול להיות שזאת הסיבה העמוקה והאמיתית,( שאפילו יוצרי הסרטים אינם מודעים לה)- שבגללה בוחרים רבים כיום לעשות סרט שחור לבן, ללא צבעים. בסרט כזה קיים רק פרמטר הכהות בסקלה של האפורים , ואז הסיכוי רב יותר שהעיקר בפריים יקבל תשומת לב יותר גדולה. הרבה יותר קל לעבוד רק עם ערכי השחור והלבן ללא צורך להתחשב בערכי הגוון המתעתעים .
אולי זה מסביר משהו, ואולי לא.