אולפני אנימה 1991-1996

הסיפור  של  "אולפני אנימה" הוא מהסיפורים  המופלאים והכואבים של האנימציה הישראלית, ושל העלייה מרוסיה. הוא טרם  זכה לכיסוי המלא  לו הוא ראוי, ולהתמודדות אובייקטיבית, עם משמעויותיו האנושיות, המקצועיות ואפילו הלאומיות.

אתרום את חלקי לכיסוי ההיסטורי, במסירת  העובדות העיקריות בפעילות החברה.

ההתחלה.

בתחילת שנות התשעים מצאתי עצמי מהרהר ברצינות לנטוש את תחום האנימציה מאחר ולא נראתה באופק  כל דרך הגיונית להתפרנס ממנה, בארץ שאינה מכירה באמנות זאת  ואינה צורכת אותה.

ואז, התחלתי לחוש במשהו חדש באוויר. החלו להגיע אלי פניות של ציירים  שזה מקרוב עלו מרוסיה או בולגריה, ביניהם  ציירי אנימציה , או אמנים "סתם" המחפשים קצה חוט בארץ הזרה אליה נקלעו.

הרגשתי שאולי מישהו שולח לנו מסר מלמעלה, ועלינו לשים לב לכך.

פניתי לחברי חנן קמינסקי שהיה במגעים עם מפיקה מצרפת להפקת סרט אנימציה ארוך, והחלטנו לבדוק אם יש מספיק אמנים חדשים שניתן יהיה להקים איתם אולפן אנימציה ישראלי גדול.

פרסמנו מודעה בעיתון רוסי ובה  הזמנו ציירים עם או בלי ניסיון באנימציה לבוא למפגש לשם הקמת אולפן מקומי שיכלול מספר מספיק של אנימטורים לביצוע סרט מצויר ארוך.

למפגש באולם של הטלוויזיה החינוכית הגיעו כתשעים גברים ונשים , רובם רק כמה חודשים בישראל, נושאים תיקי קרטון פשוטים עם ציורים , רישומים, אקוורלים, גרפיקה ושמן.

אני הייתי בהלם. לא ראיתי מעולם, קודם לכך, ריכוז  כזה של ציירים בעלי מיומנויות כה גבוהות בטכניקות הקלאסיות של הציור והגרפיקה, ותהיתי,מה אנשים אלה יעשו בישראל.

כתוצאה ממפגש זה ומטסט מעשי בו התבקשו האנשים להנפיש דמות מצוירת, נבחרו 50 ציירים,  והוקמה חברת "אולפני אנימה" שבמשך 5 השנים הבאות עשויה לשנות לחלוטין את מפת האנימציה הישראלית, אך  גם לגרום קשיים רבים לכל מי שהיה מעורב בפעילותה.

סוף היוזמה של חנן קמינסקי לשיתוף פעולה ישראלי צרפתי להפקת סרט ארוך היה מאכזב. השותף הצרפתי התגלה כנוכל, המבנה הכספי של הפרויקט התמוטט והאפשרות להפיק סרט כזה בישראל הפכה לבלתי סבירה.

למרות התפתחות זאת החלטתי  עם שותף נוסף- ד"ר חיים עמית החלטה: נועזת, תמימה, מטופשת, אמיצה (מחק את המיותר) להקים בכל זאת אולפן אנימציה ישראלי גדול שינצל את הגל הבלתי צפוי הזה של אנשי מקצוע מעולים וזולים. הזדמנות חד פעמית גם במונחים של האנימציה העולמית לדורותיה.

החלטה להקים חברה גדולה(50 עובדים) הייתה החלטה גורלית שהביאה להצלחת החברה וגם לנפילתה. ההיגיון בכך היה שאולפן אנימציה מקומי מסוגל לשרוד רק עם הבאת עבודה מחו"ל, ולשם כך הוא צריך מסה קריטית של עובדים  כדי לשכנע מפיק מחו"ל שהעבודה יכולה להיעשות בפרק זמן סביר –ופירוש הדבר – העסקת  מספר גדול של עובדים .

הכשרה בבית שמש.

האמנים שנבחרו להקים את האולפן, היו במיעוטם ציירי אנימציה מנוסים ורובם ציירים מעולים עם הכשרה באמנות קלאסית, אך ללא ידיעה מוקדמת באנימציה. אי לכך הוחלט על תקופת הכשרה של מספר חודשים (ככל שיספיק הכסף) כדי להפוך אותם לקבוצה מיומנת וכשירה לביצוע אנימציה איכותית לצרכי השוק העולמי.

חיפשנו מקום להקים בו את האולפן, וכמו ציונים נאיביים, חשבנו באותו זמן גם איך ליישב אותם בארץ החדשה. לאחר ביקור בכמה ערים וקיבוצים באזור המרכז, בחרנו בעיר בית שמש, בגלל המיקום, בגלל ראש העיר הנלהב, וועדת הקליטה של העיר שהציעה  עזרה במציאת פתרונות שיכון לאנשי הקבוצה.

מנכ"ל משרד הקליטה דאז, הבטיח לנו אישית סכום תמיכה נאה לכל אדם, כעזרה לתהליך ההסבה המקצועית, ויצאנו לדרך מלאי אופטימיות ותקווה.

בסוף החודש הראשון, עת הגיע מועד התשלום לאנשינו, הסתבר שנקבל מהמדינה רק כשליש מהכסף שהובטח לכל אדם- מאחר ושאר התשלום צריך להגיע ממשרד העבודה, והם  לא היו שותפים להחלטה זאת במשרדי הממשלה, ומתעלמים ממחויבותם.

לא אאריך בפרטי  המצב אליו נקלענו לאחר שהיינו כבר מחויבים לאנשינו. במקום לעצור את כל המפעל ולשלוח את עובדינו איש לגורלו,  החלטנו להמשיך בכל מחיר. את מעט הכסף שגייסנו  לבינוי, שיווק  והבאת פרויקטים מחו"ל, נאלצנו להשקיע בהשלמת השכר לעובדינו, ובמימון אוטובוס יומי שייקח אותם מדי יום מתל אביב לבית שמש וחזרה , וכך במשך 8 חודשים.

הרעיון להביא מדריכי אנימציה מחו"ל נגנז, בשל המצב, ואת ההדרכה מבצעים לבסוף אנשים עם הכשרה באנימציה, מבין הציירים עצמם, בהכוונה ובניהול של דודו.

כדי לדמיין את רוח ההכשרה הזאת, צריך לזכור שהציירים לא דיברו עברית מלבד כמה מילים בסיסיות, והרוסית שלי כללה שתי מילים בלבד (שאי אפשר להגיד בציבור) .  וכך, כמעט ללא מילים והרבה תנועות גוף ופנים, פנטומימה וכוריאוגרפיה, הפכנו קבוצה של 50 ציירים לאולפן אנימציה  פעיל ותוסס, שיצר במשך חמש שנים, שעות רבות של אנימציה בסגנונות רבים ובשלל עיצובים.

גם העזרה שקיווינו לקבל מהעיר בית שמש התגלתה מהר מאוד כחסרת כל ממשות, והבנו שאין כל יתרון בלהיצמד לבית שמש, וניאלץ להזיז את פעילותנו לתל אביב, ולהניח לאנשינו להסתדר בדיור בכוחות עצמם. וכך היה.

אולפן אנימציה עם 50 ציירים.

חברת "אולפני אנימה הייתה אולפן האנימציה הראשון בישראל, שהיו בו כל הפונקציות של יצירת אנימציה מצוירת. ציירי סטוריבורד, מעצבי דמויות, ציירי רקעים, אנימטורים וציירי ביניים, צלמים ועורכים, וכולם ברמה מקצועית  גבוהה שטרם נודעה בישראל לפני זה.

החברה יצרה בתקופת פעילותה  5 קלטות ילדים באנימציה מלאה- הכוללות את: "מיץ פטל", "הכינה נחמה", "דירה להשכיר" "סיפורי התנ"ך- לפי מאיר שלו",  "שירים גדולים"(שירי משוררים לילדים) , "ילד בא מאהבה" (הסברה מינית לילדי הגן)  וסיפורי לוין קיפניס.

אולפני אנימה יצרו דקות רבות של אנימציה במגוון סגנונות וטכניקות פתיחים לתכניות, דקות רבות לתכנית הטלוויזיה הדוקומנטרית של הערוץ הראשון: "ירושלים אשר הייתה בספרד", ועוד.

ערוץ שתיים שהוקם בשנתה הראשונה של החברה הביא ליצירת פרסומות אנימציה מצליחות כ-"במבה" של אסם, "מותק",  "שוקולית" של עלית, "בייגלה אסם" ועוד. כמו כן הפיקה החברה דקות רבות של אנימציה  עבור חברות  מאירופה וארה"ב.

חיי היום יום באולפני אנימה

חברת אולפני אנימה הייתה לא רק אולפן אנימציה אלא גם תופעה חברתית יחידה בסוגה בנוף הישראלי של המחצית הראשונה של שנות התשעים. האולפן היה גדול ורחב ידיים בשטח התחנה המרכזית הישנה של תל אביב- שאז עוד היה בשיא פריחתו בימים (ובלילות).

שפת הדיבור השלטת הייתה רוסית, עם מעט מאוד עברית של המנהלים.  אורחים רשמיים ורמי מעלה הרבו להגיע עם צוותי צילום ולהנציח את התופעה מרנינת הלב של קליטת עולים חדשים בתחום מקצועי כה מיוחד. אנחנו לא היססנו לומר לכל האנשים החשובים האלה שהמפעל שלנו הוקם למרות עזרת המדינה, ואינו יוכל להיחשב לדוגמה מפוארת של קליטת עלייה כה כשרונית וברוכת פוטנציאל.

היו לנו בעיות שאינן מוכרת בדרך כלל בתחומים מקצועיים- למשל כשהפקנו קלטת על סיפורים ושירים ישראליים, וציירינו נדרשו לצייר ציורי רקע לסרטים, כללו הציורים שלהם  נופי חורף מושלגים, ומתארי נוף שאינם מתאימים למדינתנו הלבנטינית.

היו גם מושגים עמוקים יותר של יחסי אנוש ויחסי עובד–מעביד שנשאו עמם עובדינו ב"גנים" הסובייטים, ואשר  הציצו מדי פעם באופן בלתי צפוי. כשניסה חיים עמית לעודד את התפוקה של העובדים, כדי לעמוד בלוחות הזמנים שהובטחו ללקוח, והיה משבח עובד, או עובדת  על תפוקותיהם הנאות, היינו מוצאים לא אחת קריקטורה (אנונימית) על לוח המודעות עם ציור  עובדים אלה בפוזה של פסל סובייטי ידוע ובו פועל ופועלת חרוצים מניפים אל על  מגל ופטיש לתפארת אמא רוסיה, ועוד כהנה וכהנה.

אך יחד עם אלה הביאה קבוצה מופלאה זאת של צעירים מוכשרים גם יכולות נדירות של ציור, רישום, הומור חכמה ואין סוף סבלנות לשאת את מצוקות האנימציה הקלאסית ואת המצוקות האולפן הלחוץ תמיד בכספים.

חברת "אולפני אנימה ", סבלה מכמה בעיות שלא היו בתחום שליטתה. ומכמה שגיאות קשות שהיו גם היו בתחום שליטתה.

מיתון עמוק בשוק הסרטים האירופאי בשנים 1992-4 מנע הבאת מספר פרויקטים מחו"ל למרות העניין וההערכה שגילו חברות הפקה אירופאיות להתארגנות החדשה בישראל.

בנוסף לכך- היו  שגיאות ניהול שלנו בהתמודדות עם המצב שנוצר . מנהלי החברה  (ד"ר חיים עמית ואנוכי) לא יכלו להרשות לעצמם לפטר עובדים בתקופות בהן לא הייתה מספיק עבודה  לאולפן כה גדול, ולאבד בכך את ההשקעה העצומה שהושקעה בהכשרתם.

כאשר כמה פרויקטים גדולים  אושרו להפקה, אך בוששו להיכנס לפס הייצור-  החלה החברה לצבור חובות שבדרך הטבע הלכו וגדלו.

התקופה האחרונה בחייה של החברה הצטיינה בלחצים כספיים כבדים ומעיקים שהורגשו בקרב העובדים, הלקוחות,  הספקים ונושי החברה.

בתחילת 1996 קרוב לשש שנים לאחר הקמתה התמוטטה חברת אולפני אנימה כשהיא משאירה חובות כספיים (כמו שאמר דן בן אמוץ: "לא הרבה, אבל גדולים") איתם הצטרכו בעלי החברה להתמודד במהלך 10 השנים הבאות. עם זאת ראוי לציין שאת כל העבודות שהיו על פס היצור השלימה החברה.

פרויקט גדול שהצלחתי להביא בעמל רב מארה"ב  וטרם הושלם בקריסת החברה, הועבר בצורה מסודרת לנועם משולם ואולפן פיצ'י- פוי ביפו, אשר השלים אותו במלואו.

אנימה הותירה אחריה כמה שעות של אנימציה ישראלית משובחת,  קלטה בדם יזע ודמעות כמה עשרות אמנים עולים, הותירה זיכרונות מרגשים, מתלהבים  וכואבים בליבות  כל המעורבים בפעילותה, השאירה כמה בעלי חוב זועמים (רובם בנקים) והייתה לניסיון  הראשון הנועז והממושך ביותר להקים בישראל תעשיית אנימציה גדולה, המסוגלת לבצע  הפקות אנימציה גדולות  לשוק המקומי והבינלאומי.


שיתוף:

כתבו תגובה

כתובת הדוא״ל שלכם לא תופיע באתר, שדות חובה מסומנים ב *

*

*

*